יום שלישי, 1 בדצמבר 2009

היוזמה הישראלית: הקפאת הבנייה מרחיקה את השלום

הודעה לעיתונות, 2009–11–25


לדברי מנהל היוזמה, גם ראש הממשלה אינו מאמין בתהליך שאותו ההקפאה מנסה לקדם


החלטת הקבינט הערב (יום ד') על הקפאת הבנייה ביהודה ובשומרון לעשרה חודשים היא שגיאה אסטרטגית, שמרחיקה את השלום ולא מקרבת אותו, אומרים במטה 'היוזמה הישראלית', התוכנית המדינית היחידה המציעה אלטרנטיבה לעקרון שתי המדינות.

"התהליך המדיני תקוע מסיבות עמוקות ומהותיות," אומר יואב שורק, מנהל היוזמה, "והנסיון לשקם אותו באמצעות הקפאת הבנייה כמוהו כטיפול בכוסות רוח למת. אם מישהו בממשלה מאמין שבמהלך הזה יש תועלת כלשהי, הדבר מעיד על תפיסה שגויה מיסודה של הסכסוך ודרכי פתרונו."

לדברי שורק, "הנסיון לפתור את הסכסוך מול 'פרטנר' פלשתיני היה מעיקרו טעות חמורה, שהוכחה ככל שהתהליך הלך והתקדם. האסטרטגיה הזו מטפחת את הלאומיות הפלשתינית, שאינה הפתרון אלא הבעיה, במקום לעסוק בפתרון אמיתי של הבעיות הקיימות בשטח: בעיית הפליטים מחד והאנרכיה ביו"ש מאידך."

"ככל שישראל תפגין פחות ריבונות ביהודה ובשומרון, כך הכוחות השליליים יתגברו והשלום יתרחק," סיכם שורק. שורק הוא חבר מרכז הליכוד ולדבריו הגישה של "היוזמה הישראלית" להתמודדות עם הסכסוך הולכת וצוברת אוהדים בקרב חברי מפלגת השלטון. "יש חברי כנסת רבים בליכוד החושבים כמונו,", הוא מסביר, "ולמעשה גם ראש הממשלה נתניהו השתמש בנאומיו בחלקים מן התוכנית והביע תמיכה בה. לצערי, כראש ממשלה הוא בחר לשחק את המשחק של 'עקרון שתי המדינות' למרות שככל הנראה הוא עצמו אינו מאמין בכך."

יום רביעי, 18 בנובמבר 2009

הכל מתמוטט?

השבוע ישבתי עם סבא שלי, ניצול שואה, מול מסכי החדשות שבישרו על כוונת הפלסטינים להצהיר על מדינה באופן חד-צדדי. סבא שלי הוא אדם שאינו מחצין את רגשותיו, הוא ראה כל כך הרבה דברים שהם פשוט חייבים להישאר אצלו בפנים. אבל כשהוא ראה את הידיעה הזאת, פניו הביעו מעט חשש. הוא לא חושש כבר על עצמו, אלא על אשתו, ילדיו, נכדיו וניניו. הוא אמר לי בקול שקט שזוהי סכנה שאין כמותה למדינת ישראל. שזה ממש יכול להביא להתמוטטות המדינה. לפי הבהלה בעיתונות בשבוע האחרון, סבא שלי הוא לא היחיד שחושש מכך.

המעניין הוא שראש הממשלה השתמש במילים דומות מאוד אמש בנאום שנשא בבסיס חיל הים. רק שהוא לא דיבר על ההכרזה החד-צדדית. הוא דיבר על גילויי הסרבנות בחטיבת כפיר. לדבריו, הסרבנות תגרום להתמוטטות המדינה והוא יעשה הכל על מנת למגר אותה. לפי הבהלה בעיתונות בחודש האחרון, נתניהו הוא לא היחיד שחושש מכך.

דווקא לא באתי להעמיד כאן באופן אבסורדי את היחס לפרשות שונות במדינה. אין לי צורך בכך, זה עולה לבד. מה שקופץ לי לאחרונה בחדשות זה בהלה הגובלת בפאניקה. כל אירוע חדשותי מסמל את קיצה של החברה, הצבא, המדינה. נדמה שאנשים אינם מוצאים את עצמם מרוב בהלה במערכת. לי אישית נראה שלאחרונה זה יותר מתמיד. איך הצליחו הפלסטינים להבהיל מדינה שלמה בעקבות מילים? מדוע ראש הממשלה ושרים רבים קפצו מיד כדי להרגיע מתוך הפאניקה שלהם? מה משמעותן של המילים עימם מאיימים הפלסטינים?

כל זה מוביל לתשובה אחת. לנו אין מילים ולכן אנו עומדים בפה אילם מול הפלסטינים. אין לנו דרך ואין לנו תכנית. אנחנו אפילו לא יודעים האם השטחים שהפלסטינים מדברים עליהם הם שלנו או לא. אנחנו אפילו לא מגמגמים, אנחנו פשוט לא אומרים כלום. אנחנו לא אומרים שאלו שטחים שלנו, אנחנו לא אומרים שזכותנו כמדינה לא להרשות למדינה נוספת לצמוח בתוכה, אנחנו לא אומרים שיש לנו תכנית אחרת, כי אין, אנחנו לא אומרים שעצם קיומם המתמיד של הפלסטינים לצידנו מהווה סכנה תמידית וקיומית שעלולה להפר את שלוותנו בכל רגע נתון. ויש עוד הרבה דברים שאנחנו לא אומרים.

אנחנו יכולים לאיים – אם תעשו ככה נעשה אנחנו לכם ככה. אנחנו יכולים לעשות נו נו נו – לא יפה מצידכם לפגוע בנו ואפילו לקרוא לגננת שתתערב. אבל אנחנו לא יכולים לעמוד על זכותנו בראש גאה ולהגיד את המילים הכי פשוטות שיכולות להיות מובן לאחרון ראשי האו"ם – זוהי מדינתנו. שפכנו עליה דם רב, ואנו מעוניינים להפסיק לשפוך אותו בהקדם האפשרי. איננו מעוניינים בעוד מלחמות, אך אם יהיה צורך בכך נילחם בכל הכח ובכל הזכות נגד הרוצים להשמידנו. אלה השטחים של המדינה הן המובטחת והן העכשווית ואיזה קו שסרטט מלך ירדן בעיפרון ירוק לפני שישים ומשהו שנה כבר לא כל כך רלוונטי עבורנו. חזרנו אל השטחים הללו ועתה הם שלנו ואנו יכולים לבנות עליהם בתים או גדר או כל דבר שנרצה בו כדי לבשר חיים. אנו לא מתנצלים יותר על קיומנו, ולא מפחדים שאחרים יצביעו עלינו באצבע מאיימת.

אולי אם היינו מעיזים להגיד את זה, אם היינו מעיזים להציב אלטרנטיבה ישראלית, אם היינו מעיזים לכופף את האצבע המופנית כלפינו אל מי שמפנה אותה, נתניהו לא היה נבהל כל כך מחוסר משמעת לאין-ערכים וסבא שלי יוכל להיות שקט ורגוע, וגם כל השאר.

יום רביעי, 4 בנובמבר 2009

ציפייה בת שישים ושתיים שנה

השבוע אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בישיבת הממשלה כי הוא מקווה שהפלסטינים יתעשתו, יסירו את התנאים המוקדמים שהציבו וישובו לתהליך המדיני. ראש הממשלה הוסיף כי ישראל עושה מאמץ מרוכז לחידוש המשא ומתן עם הפלסטינאים. "עשינו דברים שלא נעשו עד היום", אמר נתניהו, "אולם, בעוד שאנחנו עושים צעדים לפתיחת משא ומתן, אנחנו נתקלים בהצבת תנאים מוקדמים מהצד הפלסטיני, שמעולם לא הוצבו. פתיחת משא ומתן חשובה לנו, אך היא חשובה לפלסטינים לא פחות. אנחנו מחוייבים למשא ומתן, ואנחנו מקווים שהפלסטינים יסירו את התנאים המוקדמים שהם הציבו".

עם קריאת דברים אלו השבוע, תהיתי אם לצחוק או לבכות. אני מנסה להבין מי כאן יוצא החמור – התקשורת בכך שהיא ממחזרת חומרים של שישים ושתיים שנים, או שמא אנחנו, האזרחים שרוב הפעמים מסרבים להאמין, אך מדי פעם מקווים שאולי, יש סיכוי, נפתח חלון קטן של הזדמנויות, ומשהו הולך להשתנות. ואולי לא אנחנו ולא הם, אלא הממשלה אולי באמת מאמינה שעוד משפט אחד, עוד וויתור אחד, עוד שריר אחד, והצד השני ייכנע ויבין שאיכשהו משהו צריך לקרות, ואולי זו הדרך הטובה ביותר.

אני באמת מנסה להבין, האם כשנתניהו אמר את המילים האלה, הוא באמת כבר דמיין את עצמו מקבל את פרס נובל לשלום הבא. האם הוא עד כדי כך מנהיג בעל חזון ואופטימיות שמאמין שניתן להיחלץ מכל סיטואציה וכל צעד שהוא עושה מאז החל את ימיו בפוליטיקה, סולל את דרכו את טקס השלום המיוחל. האם מישהו מכל פמלייתו באמת חש כי הדרך שאותה הטווה השמאל, ואותה אימץ הימין בזרועות פתוחות/בלית ברירה (מחק את המיותר) היא היא הדרך הנכונה וכי עם תזוזה קלה לימין או לשמאל אכן יחבק אותו אבו-מאזן וגם החמאס ירוץ לחסות בצילו.

האם באמת מישהו מאמין כי הנוסחה הכושלת והבזויה הזו של שטחים תמורת שלום, שהייתה מוקצית מחמת מיאוס בראשיתה והיום היא מילה נרדפת לשלום חלומי ושגשוג כלכלי, היא הנוסחה שתציב את מדינת ישראל במקום של כבוד מול הפלסטינים ותגרום לאלו האחרונים לייחל ולרצות בהסכם יציב עמנו? האם יש אדם אחד בעולם שמאמין באמונה תמימה בכך ששטח פיזי שווה כוח למילה כתובה על דף או למחווה סמלית? האם יש מישהו שחושב שנוסחה כזו תביא יציבות ושקט לשני הצדדים או שמא דווקא הפגנת חולשה ורפיסות שבסופו של דבר תתנקם בזה שמכר את כותנתו?

אני מאמינה בבני אדם, לפחות ברובם, ועל כן איני מאמינה שנתניהו התכוון למה שהוא אמר. נתניהו החליט שהוא ממלכתי ושמרני בכל הנודע להתנהלותו המדינית ועל כן הוא לא בא לבשר לנו בשורה חדשה או לפרוץ דרך מעניינת, אלא הוא פשוט עיין בספר דברי הימים לראשי הממשלות, והעתיק-הדביק את המשפט המוצלח ביותר שהעיתונים מצטטים בתפוצה הרחבה ביותר. המשפט לא בא לבטא כלום. לא ציפייה, לא אכזבה, לא קריאת תיגר. פשוט כלום. ריק עצום המוקף בשום דבר. סתם מילים הבאות לכסות את חוסר חידושו המדיני של ראש הממשלה התורן ואת נאמנותו לראשי הממשלה בארבעים ושלוש – שישים ושתיים השנים האחרונות בכך שהוא לא קרא עליהם תיגר או הציע רעיון חדשני שבאמת יכול להוביל אותנו לפיתרון, אלא האכיל את נתינו בקש ממוחזר כמו כל הקודמים לו.

ציפייה פתטית זו אינה אמינה יותר. היא כמעט ומעולם לא הייתה. מנהיג אמיתי צריך לבחון את יסודות הדברים ולבדוק האם הם מתאימים לו. אם לא – שישרוף אותם. או לפחות ישים אותם עמוק בארון למשך תקופת כהונתו. לא ייתכן שמדינה שלמה תתלבט במי לבחור כאשר הבחירה היא בין קש לעוס זה לאחר. מנהיג אמיתי צריך לבחון דרכים חלופיות, מקוריות, יצירתיות, גם כאלה שאינן עדיין בקונצנזוס המקומי או העולמי. מנהיג אמיתי צריך לאתגר את בוחריו ולא להלעיט אותם שקרים אוויליים.

הלוואי שנזכה כבר למנהיג כזה.


מוריה תעסן (מיכאלי)

יום ראשון, 25 באוקטובר 2009

חמש-עשרה שנה להסכם השלום עם ירדן


מחר יציינו בקול ענות חלושה ישראל וירדן 15 שנה להסכם השלום ביניהן.

בכתבה שפורסמה היום ב NRG מעריב, הוצג הצד הירדני כפסימי מאין כמותו לגבי הסכם השלום. "צריך דקה דומייה לזכר השלום", אומרים בעמאן. ומה היחס שלנו לגבי הסכם שלום זה? באותה כתבה המדוברת, המדיניות הישראלית כלל לא מוזכרת, לא בתור תגובה רשמית ולא בכלל. נדמה כי ישראל אדישה להסכם שלום זה, לא מצפה, לא דורשת, אך גם לא מבינה על מה כל המהומה סביבו. לטענת הירדנים, האכזבה הכוללת מהסכם השלום, והתחמקות מן הטקסים הנערכים לכבודו, נובעים מתוך חוסר כיבוד של ישראל את ההסכם, בנוגע לפתרון הבעיות מול הפלסטינים. "עליכם להבין", הסביר ירדני המלווה מקרוב את היחסים עם ישראל, "כשאדם מת בשכם, את סוכת האבלים מקימים בעמאן. כשמישהו נפצע שם, כאן צועקים מכאב... הכדור בידי ישראל", הם לכאורה אלו שהפרו את ההסכם.

הסכם השלום אמנם נחתם ב-1994, אך שיתוף הפעולה בין המדינות היה עתיק מכך בהרבה. כבר בשנות השישים, לחוסיין מלך ירדן היה צורך בשקט בגבול עם ישראל, ובתמורה לבקשתו הודיע בן-גוריון כי קיומה של ירדן כמדינה עצמאית הינה אינטרס ישראלי. זה היה הצעד הראשון לשותפות בלתי רשמית בין ישראל לירדן. בנוסף, שמשה ישראל גורם מרתיע בפני כוחות שפעלו להפלת משטרו של חוסיין. על פי ספרו של משה ז"ק: "חוסיין עושה שלום", נדמה כי חוסיין הכיר בתרומתה המשמעותית של ישראל להרתעה, וכן בתרומתה המיוחדת למניעת זניחתו על ידי ארה"ב, והוקיר על כך.

בשנות ה-50 וה-60 הרתיעה ישראל כוחות ערביים זרים מלהתפרס בתוך שטחה של ירדן, דבר שמנע מצבא עיראק להתפרס בה. לפני מלחמת ששת הימים הוגדרה ירדן כ"פקק ביטחון" במערכת הסבוכה בין ישראל לארצות הערביות הסמוכות, וכניסתה למלחמת ששת הימים הייתה תמוהה ומכעיסה. לא משנה מה היו סיבותיה של ירדן לכניסה למלחמה, כמו שמשנה שישראל סלחה לה על כך עד מהרה והפסיקה את שיחותיה עמה לשלושה שבועות בלבד.

ב-1970 נעשה נסיון הפיכה פלסטיני בירדן, במהלכו נכנסו טנקים סוריים לשטחה. ישראל יצאה לסייע לה וריכזה כוחות של צה"ל ליד הגבול עם סוריה, כאשר מסוקים ישראליים מרחפים מעל שטחה של ירדן. צעדים אלו כמובן סייעו לחוסיין להדוף נסיון הפיכה זה, ולהודות על כך לישראל, אם כי לא בפומבי. את מלחמת יום כיפור עברו בישראל ובירדן בזהירות לא לדרוך אחד על אצבעותיו של השני.

בעקבות האינתיפאדה שפרצה ב-1987 חשש חוסיין שהיא תתפשט גם לתוך ארצו דבר שגרם לו ב-1988 להכריז על ניתוק מנהלי מהגדה המערבית, שטחי יהודה ושומרון. לדבריו ולמראית עין, ניתוק זה לא הוריד את רמת האכפתיות שלו מהאוכלוסיה הפלסטינית ומדאגתו הכנה בנוגע אליהם. ניתוק זה הוביל בדרך עקיפה אל הסכם השלום, כיוון שלאחר מכן ישראל לא הייתה מוכנה לדבר ישירות עם אש"ף, שנעזרו בירדן לשם כך ועזרו לכינון שיחות ישירות בין שתי המדינות.

ההסכם התגבש ב-1994 לאחר שבמשך עשרות שנים נפגשו מנהיגי ישראל בחשאי עם חוסיין מלך ירדן. התייעצות של חוסיין עם נשיא מצרים ונשיא סוריה, וכן לחצים אמריקנים ומחיקת חובות של ירדן לארה"ב, הובילו ל"הצהרת וושינגטון" שסיימה את מצב הלוחמה בין שתי המדינות.

עיקרי ההסכם בין ישראל לבין ירדן כוללים: גבולות המוסכמים כמעט במלואם, נורמליזציה – כינון יחסים דיפלומטיים ויחסי תיירות פתוחים בין המדינות, ביטחון – כיבוד הטריטוריה, שיתוף פעולה במניעת טרור, ואי שיתוף פעולה עם גורמים היכולים לפגוע במדינה השכנה, חלוקת מים מוסכמת, והחלטה משותפת למנוע את סבלם של העקורים והפליטים כולל הקמת וועדה משותפת הכוללת את ישראל, הפלסטינים, הירדנים ונציגים מצריים.

על פי כל האמור, נדמה כי הטענות הירדניות בכתבה הנ"ל טעונות בדיקה משותפת לכל הפחות, והפרכה בוטה לכל היותר. ישראל קיימה ועודנה מקיימת את כל האמור מול הירדנים. ההאשמות בנוגע להסכמי השלום נובעות מתוך האשמות פנימיות בלבד. המדינה הערבית הראשונה כרע שבידה מצויים המפתחות לפתרון הבעיה הפלסטינית בכלל ובעיית הפליטים בפרט, היא ירדן. החשש שממנו פעל חוסיין כאשר הסיר אחריות על שטחי הגדה, הוסר היום, והוא יכול לחזור ולקחת אזרחים אלו תחתיו. אם ההזדהות כל כך עמוקה כפי שהם טוענים, הרי שהם הראשונים שהיו צריכים לקום ולפעול ולתת לערבים החיים בשטחי יהודה ושומרון אזרחות ירדנית לשם זכויות פוליטיות בסיסיות וכן לקיחת אחריות של מדינה אמיתית על אותם ערבים החיים בארץ.

הוועדה שעליה דובר בהסכם השלום כוללת הן את הירדנים והן את הישראלים. כל עוד אין תוצאות, אנו למדים כי שני הצדדים אשמים בעניין. ככל הנראה הפיתרון הנכון עדיין לא הועלה על השולחן, או שמא הועלה ולא קיבל את היחס המתאים. על הירדנים להתחיל לקחת אחריות על המילים שלהם ועל המעשים שלהם. אם בשלם אין כיום לערבים החיים ביהודה ושומרון אזרחות כלשהי, הרי שגם באחריותם לפתור בעיה זו. פיתרון לבעיה אינו לצעוק על האחר שיפתור, אלא לראות כיצד הם יכולים להשתלב בתהליך זה.

אם קיימת מדינה המפרה בבוטות את הסכם השלום, הרי זו ירדן בצופה מן הצד על מאות ואלפי פעולות טרור המתבצעות על ידי הפלסטינים, ובוחרת לגנות את ישראל במקום לסייע לה כפי שנדרש על פי ההסכם. המשבר האחרון בין ישראל לירדן פרץ בעקבות אירועי הר הבית המתמשכים, כאשר אצה ירדן לגנות את ישראל ולצאת נגדה בחריפות. אירוע זה מציג שוב את העמדה הבעייתית אותה בוחרת ירדן לנקוט כמו ילד קטן העומד תדיר ומפנה אצבע מאשימה אל הילד שהוכה על ידו בזה הרגע, על מנת להסיר ממנו את האחריות.

יום רביעי, 14 באוקטובר 2009

הפליטים בישראל: מדוע את כל העולם זה מעניין ואותנו לא?

אחרי החגים הגיע. תקופה חדשה עם ריח של גשם מתקרב באוויר. אובמה מקבל פרס נובל לשלום. דברים זזים בכל העולם.

ומה אצלנו?

נושא אחד שנידון בהרחבה בעדכונים האחרונים הינו נושא הפליטים. ככל שאנו מתעמקים בנושא זה, אנו מגלים עד כמה הוא מהותי ועד כמה אנו רחוקים מלהקיף אותו במימדים הראויים לו. חפירות באתר של אונר"א וכן בנושא בכלל, מעלות סימן שאלה ענק על נחיצותה של אונר"א, או יותר נכון, סימן קריאה על היותה מיותרת ומבזבזת כספים רבים מאוד לשווא.

נדמה כי בכל העולם עסוקים בנושא זה. אנו לא הראשונים ולא היחידים שמעוררים את הענק מתרדמתו. רק השבוע פורסמו בשני מקומות בארה"ב שני מאמרים חשובים מאוד אודות אונר"א.

המאמר הראשון פורסם ב – Middle East Forum, מכון מחקר עצמאי אמריקאי, הפועל למען קידום האינטרסים של ארה"ב במזרח התיכון. המאמר כולו עסק בתפקידה התמוה של אונר"א וטען כי היא עושה הרבה יותר נזק מתועלת. לטענתם, רוב הפליטים המקוריים של שנת 1948 כבר מזמן מצאו את מקומם בארה"ב, אירופה ומדינות ערביות שכנות, ואת מקומם במחנות הפליטים תפסו ערביים מקומיים שהיו מעוניינים בשירותי הרווחה של אונר"א. הנזק האמור, מתבטא בהחלשת כוחה של הרשות הפלסטינית מול אונר"א, מה שסייע לעליית כוחו של החמאס בעזה, ואף ביהודה ושומרון. המאמר מסכם בכך שגם אם העולם מעוניין לסייע כלכלית לפלסטינים, הרי שאונר"א זהו הערוץ הרע ביותר שאפר לבחור לסייע דרכו.

מאמר שני התפרסם אמש בעיתון החמישי בגודלו בארה"ב, ה- Daily News היוצא לאור בניו יורק. המאמר תוקף בחריפות את מדינות ערב, המסייעות לשימור מצבם של הפליטים כחסרי זכויות וחסרי תנאים אנושיים בסיסיים. לטענתם, הממשלות הערביות משתמשות בפלסטינים כקלף מיקוח נגד ישראל, במקום לקחת יוזמה ולדאוג להם לפיתרון. מצב זה גורם ליחס משפיל לפלסטינאים בכל העולם הערבי, ובמקביל להתפתחות של תאי טרור בקרב הפליטים ואף להיווצרותם של תאי אל-קעיאדה בתוך המחנות.

שתי כתבות אלו הינן אך דוגמא למתרחש בעולם. מדוע בעיית הפליטים הפלסטינים החיים כמעט בתוכנו, מטרידה את העיתונים האמריקאיים יותר מאשר את העיתונות המקומית שלנו? נדמה כי כל צד של המפה מטיל את האשמה על הצד השני. מבחינת השמאל –הרי ברגע שיוותרו על שטחי יהודה ושומרון תיפתר בעיית הפליטים מאליה, ומבחינת הימין – הפליטים אינם מעניינים, ואין זה מתפקידנו לדאוג להם. לא זה ולא זה יביא לשיקומם של מאות אלפי פליטים ולהסרת חרב חדה מצווארה של מדינת ישראל.

הפליטים הפלסטיניים מהווים איום ממשי מסיבות טכניות – הם רבים, הם נוטים יותר לטרור והם גורמים למדינות העולם לרחם עליהם ולצאת כנגד ישראל. אך מעבר לכך, הפליטים מהווים איום קיומי מבחינה מהותית! הסיבה להישארותם של הפלסטינים במצב רעוע זה, היא אותה הסיבה שבגללה מדינת ישראל צריכה לפעול בכל כוחה לשיקומם. עצם קיומם של מחנות פליטים זמניים בישראל, מערער את הלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינה. האמירה בזמניות זו היא אמירה קשה שמטילה ספק בקיומה של המדינה ומצפה כל יום וכל שעה להשמדתה של מדינת ישראל וחזרה לבתים המקוריים בחיפה, ת"א, רמלה ועוד. מדינה הבטוחה בזכותה וביציבותה אינה יכולה להרשות לעצמה ערעור מתמיד שכזה.

אנו חייבים לחדול מעצימת העיניים ומהתחמקות מנושא זה, ולפעול בכל כוחנו כנגד מטרה של אונר"א – לשמר את פליטותם של אותם נפגעי 48'. לא ייתכן שבכל העולם יבחינו עד כמה מצב זה מגוחך ופוגעני, ורק כאן יתעלמו ויחכו שהנושא ייפתר מאליו על ידי הסכם שלום זה או אחר.

כולי תקווה שאווירת ההתחדשות של אחרי החגים תפעם גם במנהיגנו שישימו קץ למצב אבסורדי בן שישים שנה.


מוריה תעסן (מיכאלי)

האופטימיות של נתניהו

ישיבת סיעת הליכוד שלשום אמר ראש הממשלה כי הוא אופטימי יותר מרוב הפרשנים לגבי הסיכויים לקדם את תהליך השלום בין ישראל לבין הפלשתינים. נותר רק לתהות מה כוונתו של ראש הממשלה בביטוי 'אופטימי'? האם האופטימיות פירושה שנתניהו סבור שתהליך השלום יתחיל להתקדם, או שמא פירושה דווקא ההיפך: שהתהליך, שממילא אינו יכול להביא כל תועלת, יתמסמס בדרך מהירה ויעילה.

התמיהה הצינית הזו נשענת על העובדה הבעייתית מאד, שראש הממשלה דוגל במדיניות שאינה מאמינה לעצמה. במקום להציב אלטרנטיבה משמעותית ובעלת מעוף לנוסחה הכושלת של 'שתי מדינות לשני עמים', העדיף ראש ממשלת ישראל לדשדש במדיניות 'מזעור נזקים', המאמצת דה-יורה את הנוסחה הכושלת שהפכה כמעט לסיסמה של אובמה, אך בפועל מעמידה תנאים צודקים ונכונים - הסותרים מיניה וביה את הרציונל של התהליך כולו.

ההכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, כמו כל הכרה בצדקת הציונות, סותרת למעשה את ההגיון שמאחורי נוסחת 'שתי המדינות'. הנראטיב הפלשתיני, זה הרואה בערבים שחיו כאן עם לעצמו, לא נולד אלא בשנות השישים, כחלק ממסע לשלילת הציונות. הרי אם הציונות אינה פשע, אזי הפלשתינים אינם אלא ערבים שחלקם נאלץ לברוח מישראל עם הקמתה ב-1948, בעיה הומניטארית פעוטה אותה ניתן היה לפתור לפני עשרות שנים, וניתן גם עכשיו - במיוחד לאור העובדה שקיימות עשרות מדינות ערביות.

הקמתה של מדינה פלשתינית אינה אפשרית. אין בה הגיון גיאופוליטי, צבאי או כלכלי. זוהי נוסחה כושלת, שהעולם ממשיך להחזיק בה רק מכח השילוב בין עוצמת התעמולה הפלשתינית מחד והעדרו של פתרון אחר על סדר היום מאידך. מוטב היה אם ראש הממשלה, במקום לשדר אופטימיות עמומה לגבי תהליך שהוא עצמו אינו מאמין בו, היה מעז לצאת מהקופסה ולאמץ חזון מדיני של ממש - כזה המציע שלום במובן הפשוט ביותר: שגשוג, בטחון וזכויות לכל, בלי לשלם שום מס שפתיים לנראטיב הלאומי הפלשתיני, שתרומתו להיסטוריה של העשורים האחרונים אינה אלא דם ותסכול

- יואב שורק

יום חמישי, 1 באוקטובר 2009

שנה חדשה, כיוון חדש

העסקה המגוחכת האחרונה בין ישראל לחמאס בנושא גלעד שליט, מציגה שוב את החמאס באור הבלתי מחמיא האופייני לה. אולי אם נבין את מהותו של החמאס ואת הסכנה העצומה בהשתלטותו על רצועת עזה, יהיה ברור יותר לכולם כי עלינו לפעול במהירות האפשרית ליצירת מגעים דרך צד שלישי.

גם השבוע, כמו בכל שבוע אחר מאז סיום מבצע "עופרת יצוקה", נורו מעזה רקטות ופצצות מרגמה. "מרכז המידע למודיעין ולטרור" מדווח כי מאז תחילת חודש אוגוסט 2009 ניתן להבחין בעליה בהיקף מקרי הטרור היוצאים מרצועת עזה. לטענתם ההיקף עדיין מצומצם כיוון שבשלב זה החמאס נמנע מירי רקטות לכיוון הנגב המערבי, אך גם זה עדיין בגדר אפשרות.

עלינו לזכור כי החמאס הינו ארגון המסוכן מאוד לישראל בפרט ולעולם בכלל. בחודש ספטמבר האחרון העניק יו"ר הלשכה המדינית של חמאס ראיון לעיתון הבריטי NEW STATESMAN שבו הוא אמנם התחמק מהבהרת האידיאולוגיה הקיצונית של החמאס, אך תקף בדברי תעמולה קשים את מדינת ישראל. בראיונות מסוג אלו, הניתנים לתקשורת המערבית, נוטים המרואיינים להסתיר את אידיאולוגית החמאס הקוראת לחיסולה של מדינת ישראל ודוגלת בטרור כאמצעי המרכזי בדרך אל המטרה. לאזניים פלסטיניות המטרות הללו נשמעות באופן מוצהר, ובראיון שהעניק בכיר חמאס אימן טה לסוכנות מען הפלסטינית, ציין טה כי ארה"ב חייבת לעזור לפלסטינים לחזור תחילה לגבולות 67' ולאחר מכן לגבולות 48'.

עיקרי אמנת החמאס מציגים סעיפים אשר לא ניתן לפרש אותם לכל צד אחר: הצגת הסכסוך עם ישראל הינו סכסוך דתי, פלסטין כולה הינה אדמת אסלאמית ואין לאף אחד זכות לוותר עליה, הג'יהאד הינו חובה אישית של כל מוסלמי ועוד. כמעט ואין צורך להרחיב ולפרט עד כמה החמאס מהווה סיכון קיומי בעצם היותו כרשות שלטונית נבחרת (!!!!) בגבול מדינת ישראל. בחירתו בעזה מהווה נבואה למה שעתיד להתרחש ביהודה ושומרון, עם איתותים לכך כבר עכשיו במלחמות בלתי פוסקות בין שתי הרשויות ונהירת מאמינים רבים לתנועה האסלאמית הקיצונית.

המסקנה הישירה הנובעת מכך – אין לנו למה להמתין. ניסיונות חוזרים ונשנים למשא ומתן וכן לוויתורים בלתי פוסקים, לא הביאו לשיפור המצב, אלא לעלייתו של החמאס בעזה. הציפייה כי דברים ישתנו וכי ייפתח פתח להסכם ישיר, הינה ציפיית סרק העולה לנו במחיר כבד של פיגועים רבים וחשש מתמיד ממלחמה. הגיע הזמן לפנות לגורם שלישי ואפילו לרביעי, שייקחו אחריות לכינונו של הסכם אמיתי באזורינו. שיתוף פעולה עם ירדן, המשכנת כבר אלפי פליטים, ייתן מענה אמיתי ומהיר בהרבה מאשר ארבעים שנה של שיחות סרק. ארה"ב המנסה (ואף מתייאשת) לפתור את 'הסכסוך' יכולה במקום זאת להפעיל לחצים על ירדן שייקחו אחריות על אותם אזרחים שהיו שלהם ובנוסף לכך יסייעו לפתרון מחנות הפליטים האינסופיים. ירדן בתור מדינה חילונית, הינה בעלת אינטרס גבוה לשיתוף פעולה פורה בנושא, שכן גם הם מאויימים מכיוונו של חמאס. אל לנו לחשוב כי משיכה נוספת של שיחות ופיסגות תביא לשקט באיזור, אלא להיפך. חמאס הולך ומתחזק ואיתו הפעילים שמחכים לתקוע יתד ביהודה ושומרון ולנשל את הרשות הפלסטינית מכוחה. שיתוף הפעולה הבלתי-יוצלח עם הרש"פ ייראה כדבש וחלב לעומת עימות ישיר ומתגונן עם החמאס.

'סוכת השלום' שאנו עומדים בפתחה, מזכירה לנו כי גם אנו, כמו כל אחד אחר, שואפים לכינון שלום ושקט איזורי. לשם כך עלינו לשנות כיוון לחלוטין. לעזוב את השנה האחרונה עם הפרדיגמות של עשרות השנים האחרונות ולהתחיל בשנה חדשה עם כיוון חדש ושונה. ויהי רצון שיפה ושונה תהא השנה הזאת.


-מוריה