מחר יציינו בקול ענות חלושה ישראל וירדן 15 שנה להסכם השלום ביניהן.
בכתבה שפורסמה היום ב NRG מעריב, הוצג הצד הירדני כפסימי מאין כמותו לגבי הסכם השלום. "צריך דקה דומייה לזכר השלום", אומרים בעמאן. ומה היחס שלנו לגבי הסכם שלום זה? באותה כתבה המדוברת, המדיניות הישראלית כלל לא מוזכרת, לא בתור תגובה רשמית ולא בכלל. נדמה כי ישראל אדישה להסכם שלום זה, לא מצפה, לא דורשת, אך גם לא מבינה על מה כל המהומה סביבו. לטענת הירדנים, האכזבה הכוללת מהסכם השלום, והתחמקות מן הטקסים הנערכים לכבודו, נובעים מתוך חוסר כיבוד של ישראל את ההסכם, בנוגע לפתרון הבעיות מול הפלסטינים. "עליכם להבין", הסביר ירדני המלווה מקרוב את היחסים עם ישראל, "כשאדם מת בשכם, את סוכת האבלים מקימים בעמאן. כשמישהו נפצע שם, כאן צועקים מכאב... הכדור בידי ישראל", הם לכאורה אלו שהפרו את ההסכם.
הסכם השלום אמנם נחתם ב-1994, אך שיתוף הפעולה בין המדינות היה עתיק מכך בהרבה. כבר בשנות השישים, לחוסיין מלך ירדן היה צורך בשקט בגבול עם ישראל, ובתמורה לבקשתו הודיע בן-גוריון כי קיומה של ירדן כמדינה עצמאית הינה אינטרס ישראלי. זה היה הצעד הראשון לשותפות בלתי רשמית בין ישראל לירדן. בנוסף, שמשה ישראל גורם מרתיע בפני כוחות שפעלו להפלת משטרו של חוסיין. על פי ספרו של משה ז"ק: "חוסיין עושה שלום", נדמה כי חוסיין הכיר בתרומתה המשמעותית של ישראל להרתעה, וכן בתרומתה המיוחדת למניעת זניחתו על ידי ארה"ב, והוקיר על כך.
בשנות ה-50 וה-60 הרתיעה ישראל כוחות ערביים זרים מלהתפרס בתוך שטחה של ירדן, דבר שמנע מצבא עיראק להתפרס בה. לפני מלחמת ששת הימים הוגדרה ירדן כ"פקק ביטחון" במערכת הסבוכה בין ישראל לארצות הערביות הסמוכות, וכניסתה למלחמת ששת הימים הייתה תמוהה ומכעיסה. לא משנה מה היו סיבותיה של ירדן לכניסה למלחמה, כמו שמשנה שישראל סלחה לה על כך עד מהרה והפסיקה את שיחותיה עמה לשלושה שבועות בלבד.
ב-1970 נעשה נסיון הפיכה פלסטיני בירדן, במהלכו נכנסו טנקים סוריים לשטחה. ישראל יצאה לסייע לה וריכזה כוחות של צה"ל ליד הגבול עם סוריה, כאשר מסוקים ישראליים מרחפים מעל שטחה של ירדן. צעדים אלו כמובן סייעו לחוסיין להדוף נסיון הפיכה זה, ולהודות על כך לישראל, אם כי לא בפומבי. את מלחמת יום כיפור עברו בישראל ובירדן בזהירות לא לדרוך אחד על אצבעותיו של השני.
בעקבות האינתיפאדה שפרצה ב-1987 חשש חוסיין שהיא תתפשט גם לתוך ארצו דבר שגרם לו ב-1988 להכריז על ניתוק מנהלי מהגדה המערבית, שטחי יהודה ושומרון. לדבריו ולמראית עין, ניתוק זה לא הוריד את רמת האכפתיות שלו מהאוכלוסיה הפלסטינית ומדאגתו הכנה בנוגע אליהם. ניתוק זה הוביל בדרך עקיפה אל הסכם השלום, כיוון שלאחר מכן ישראל לא הייתה מוכנה לדבר ישירות עם אש"ף, שנעזרו בירדן לשם כך ועזרו לכינון שיחות ישירות בין שתי המדינות.
ההסכם התגבש ב-1994 לאחר שבמשך עשרות שנים נפגשו מנהיגי ישראל בחשאי עם חוסיין מלך ירדן. התייעצות של חוסיין עם נשיא מצרים ונשיא סוריה, וכן לחצים אמריקנים ומחיקת חובות של ירדן לארה"ב, הובילו ל"הצהרת וושינגטון" שסיימה את מצב הלוחמה בין שתי המדינות.
עיקרי ההסכם בין ישראל לבין ירדן כוללים: גבולות המוסכמים כמעט במלואם, נורמליזציה – כינון יחסים דיפלומטיים ויחסי תיירות פתוחים בין המדינות, ביטחון – כיבוד הטריטוריה, שיתוף פעולה במניעת טרור, ואי שיתוף פעולה עם גורמים היכולים לפגוע במדינה השכנה, חלוקת מים מוסכמת, והחלטה משותפת למנוע את סבלם של העקורים והפליטים כולל הקמת וועדה משותפת הכוללת את ישראל, הפלסטינים, הירדנים ונציגים מצריים.
על פי כל האמור, נדמה כי הטענות הירדניות בכתבה הנ"ל טעונות בדיקה משותפת לכל הפחות, והפרכה בוטה לכל היותר. ישראל קיימה ועודנה מקיימת את כל האמור מול הירדנים. ההאשמות בנוגע להסכמי השלום נובעות מתוך האשמות פנימיות בלבד. המדינה הערבית הראשונה כרע שבידה מצויים המפתחות לפתרון הבעיה הפלסטינית בכלל ובעיית הפליטים בפרט, היא ירדן. החשש שממנו פעל חוסיין כאשר הסיר אחריות על שטחי הגדה, הוסר היום, והוא יכול לחזור ולקחת אזרחים אלו תחתיו. אם ההזדהות כל כך עמוקה כפי שהם טוענים, הרי שהם הראשונים שהיו צריכים לקום ולפעול ולתת לערבים החיים בשטחי יהודה ושומרון אזרחות ירדנית לשם זכויות פוליטיות בסיסיות וכן לקיחת אחריות של מדינה אמיתית על אותם ערבים החיים בארץ.
הוועדה שעליה דובר בהסכם השלום כוללת הן את הירדנים והן את הישראלים. כל עוד אין תוצאות, אנו למדים כי שני הצדדים אשמים בעניין. ככל הנראה הפיתרון הנכון עדיין לא הועלה על השולחן, או שמא הועלה ולא קיבל את היחס המתאים. על הירדנים להתחיל לקחת אחריות על המילים שלהם ועל המעשים שלהם. אם בשלם אין כיום לערבים החיים ביהודה ושומרון אזרחות כלשהי, הרי שגם באחריותם לפתור בעיה זו. פיתרון לבעיה אינו לצעוק על האחר שיפתור, אלא לראות כיצד הם יכולים להשתלב בתהליך זה.
אם קיימת מדינה המפרה בבוטות את הסכם השלום, הרי זו ירדן בצופה מן הצד על מאות ואלפי פעולות טרור המתבצעות על ידי הפלסטינים, ובוחרת לגנות את ישראל במקום לסייע לה כפי שנדרש על פי ההסכם. המשבר האחרון בין ישראל לירדן פרץ בעקבות אירועי הר הבית המתמשכים, כאשר אצה ירדן לגנות את ישראל ולצאת נגדה בחריפות. אירוע זה מציג שוב את העמדה הבעייתית אותה בוחרת ירדן לנקוט כמו ילד קטן העומד תדיר ומפנה אצבע מאשימה אל הילד שהוכה על ידו בזה הרגע, על מנת להסיר ממנו את האחריות.