בעוד שעות ספורות ילכו מיליוני יהודים ברחבי העולם לבתי הכנסת, ויפתחו את תפילות היום הקדוש לא בבקשת מחילה, אלא ב"כל נדרי": הכרזה שנועדה "לנקות את השולחן" מהמורשת הבעייתית של השנה שחלפה, לשחרר את כולנו מקונספציות מוטעות, שהן הן הנושאות באחריות לכך שלעתים אנו 'תקועים' במעגלים של תסכול וסבל.
מי שהאזין לנאומים בעצרת האו"ם בניו יורק בשבוע שעבר, גילה שבנושא המזרח התיכון הקונספציה המוטעה נהנית מפופולאריות מופלאה. אפילו מזכ"ל האו"ם, באן-קי-מון, הצטרף למקהלה הרואה בפתרון של "שתי מדינות לשני עמים" את המפתח לפתרון הסכסוך במזרח התיכון. העובדה שה"פתרון" הזה לא רק בלתי יעיל ובלתי ישים אלא גם מזיק ומסוכן, כפי שהוכיחו חמש עשרה השנים האחרונות, לא די בה כנראה כדי שהעולם ישתחרר מהשעבוד אליה. אם הפתרון הזה נכשל עד היום, סבורים העקשנים, כנראה שלא ניסינו מספיק.
מעטים מדי זוכרים, שלפני שהחלה ישראל לחתור לפתרון של 'שתי מדינות לשני עמים', החיים בישראל, כולל שטחי יהודה שומרון ועזה, היו הרבה יותר שקטים ובטוחים. השלום שאליו מתאמצים כל כך להגיע כבר היה כאן, והוא הוברח על ידי בנייתה וחיזוקה של התנועה הלאומית הפלשתינית - בין השאר על ידי המדיניות הישראלית עצמה.
"פתרון שתי המדינות" נשען על הנחה שקרית ומוטעית, כאילו שורש הסכסוך הוא השתלטות של קבוצה לאומית אחת על קבוצה לאומית אחרת. מעטים מדי זוכרים ויודעים, שמעולם לא התקיימה בשטחי ארץ ישראל המערבית 'מדינה פלשתינית', ושלמעשה הלאומיות הפלשתינית עצמה אינה מציאות תרבותית והיסטורית, אלא כלי פוליטי מתוחכם שנועד לחתור תחת קיומה של ישראל; כלי שנבנה בשנות השישים על ידי מי שלימים הפכו להיות הגרעין הקשה של הטרור הפלשתיני.
מדוע "נוסחת שתי המדינות" לא תצליח לעולם? ראשית, כי לא ניתן לקיים בארץ ישראל המערבית שתי ישויות לאומיות - מבחינה גיאופוליטית, דמוגרפית וכלכלית. אבל מעבר לבעיה מציאותית פשוטה זו, "נוסחת שתי המדינות" תיכשל כי היא נשענת על אימוץ הנראטיב הלאומי הפלשתיני, נראטיב שבגרעינו הפנימי נמצאת החתירה לחיסולה של מדינת ישראל.
אהוד ברק, ראש ממשלת ישראל בימי קמפ דייויד ההם, רצה בכל ליבו לאמץ את נוסחת 'שתי המדינות' ואף הסכים לשורה של ויתורים מרחיקי לכת לשם כך. הוא רק הציב תביעה אחת לצד שכנגד: שעם ההגעה להסכם כזה יכריזו הפלשתינים על "סוף הסכסוך". הפלשתינים דחו את ההצעה הנדיבה; הסכסוך הוא הכח המזין את הלאומיות שלהם, ולמרבה המזל הם העדיפו במקרה זה לדבוק באמת שלהם ולא להשיב בהסכמה שאותה יפרו בהמשך.
האם מישהו באמת מאמין כיום שניתן לקיים מדינה פלשתינית בת-קיימא לצד מדינת ישראל? בישראל כמעט ואין, אבל מסתבר שבעולם, המכיר את הסכסוך מרחוק ולא מקרוב, יש כאלה שאכן מאמינים. המשימה שלנו היא לשנות זאת.
עלינו מוטל לשכנע את העולם, שהבעיה הפלשתינית היא בראש ובראשונה בעיה הומניטארית ולא בעיה פוליטית; וככזו, היא ברת פתרון, ומוטב שעה אחת קודם. עלינו מוטל לשכנע את העולם, שההשקעה הרבה ברשות הפלשתינית לא תניב לעולם את התוצאות המקוות, ויש להשקיע את המאמצים בכיוונים אחרים, באמצעות הגורמים היציבים בשטח: ישראל, ירדן ומצרים. עלינו מוטל לשכנע את העולם כי משעה ששב עם ישראל לארצו, המפתח לשלום במזרח התיכון הוא בהשלמה של הערבים עם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ובבניית מערך של שיתוף פעולה סביבתי וכלכלי - ולא בחתירה המתמדת לחיסולה, חתירה שאמנם תיכשל אך היא תובעת מהאזור מחיר דמים מיותר.
קשה מאד ללכת נגד הזרם. קשה מאד לומר אמת שמעטים מבינים אותה. אך ההיסטוריה המודרנית מלמדת אותנו שמי שיודע את האמת חייב לומר אותה בקול גדול, כי רק בכוחה למנוע את הסבל הנורא שמביאות עמן מלחמות מיותרות.
מי שהאזין לנאומים בעצרת האו"ם בניו יורק בשבוע שעבר, גילה שבנושא המזרח התיכון הקונספציה המוטעה נהנית מפופולאריות מופלאה. אפילו מזכ"ל האו"ם, באן-קי-מון, הצטרף למקהלה הרואה בפתרון של "שתי מדינות לשני עמים" את המפתח לפתרון הסכסוך במזרח התיכון. העובדה שה"פתרון" הזה לא רק בלתי יעיל ובלתי ישים אלא גם מזיק ומסוכן, כפי שהוכיחו חמש עשרה השנים האחרונות, לא די בה כנראה כדי שהעולם ישתחרר מהשעבוד אליה. אם הפתרון הזה נכשל עד היום, סבורים העקשנים, כנראה שלא ניסינו מספיק.
מעטים מדי זוכרים, שלפני שהחלה ישראל לחתור לפתרון של 'שתי מדינות לשני עמים', החיים בישראל, כולל שטחי יהודה שומרון ועזה, היו הרבה יותר שקטים ובטוחים. השלום שאליו מתאמצים כל כך להגיע כבר היה כאן, והוא הוברח על ידי בנייתה וחיזוקה של התנועה הלאומית הפלשתינית - בין השאר על ידי המדיניות הישראלית עצמה.
"פתרון שתי המדינות" נשען על הנחה שקרית ומוטעית, כאילו שורש הסכסוך הוא השתלטות של קבוצה לאומית אחת על קבוצה לאומית אחרת. מעטים מדי זוכרים ויודעים, שמעולם לא התקיימה בשטחי ארץ ישראל המערבית 'מדינה פלשתינית', ושלמעשה הלאומיות הפלשתינית עצמה אינה מציאות תרבותית והיסטורית, אלא כלי פוליטי מתוחכם שנועד לחתור תחת קיומה של ישראל; כלי שנבנה בשנות השישים על ידי מי שלימים הפכו להיות הגרעין הקשה של הטרור הפלשתיני.
מדוע "נוסחת שתי המדינות" לא תצליח לעולם? ראשית, כי לא ניתן לקיים בארץ ישראל המערבית שתי ישויות לאומיות - מבחינה גיאופוליטית, דמוגרפית וכלכלית. אבל מעבר לבעיה מציאותית פשוטה זו, "נוסחת שתי המדינות" תיכשל כי היא נשענת על אימוץ הנראטיב הלאומי הפלשתיני, נראטיב שבגרעינו הפנימי נמצאת החתירה לחיסולה של מדינת ישראל.
אהוד ברק, ראש ממשלת ישראל בימי קמפ דייויד ההם, רצה בכל ליבו לאמץ את נוסחת 'שתי המדינות' ואף הסכים לשורה של ויתורים מרחיקי לכת לשם כך. הוא רק הציב תביעה אחת לצד שכנגד: שעם ההגעה להסכם כזה יכריזו הפלשתינים על "סוף הסכסוך". הפלשתינים דחו את ההצעה הנדיבה; הסכסוך הוא הכח המזין את הלאומיות שלהם, ולמרבה המזל הם העדיפו במקרה זה לדבוק באמת שלהם ולא להשיב בהסכמה שאותה יפרו בהמשך.
האם מישהו באמת מאמין כיום שניתן לקיים מדינה פלשתינית בת-קיימא לצד מדינת ישראל? בישראל כמעט ואין, אבל מסתבר שבעולם, המכיר את הסכסוך מרחוק ולא מקרוב, יש כאלה שאכן מאמינים. המשימה שלנו היא לשנות זאת.
עלינו מוטל לשכנע את העולם, שהבעיה הפלשתינית היא בראש ובראשונה בעיה הומניטארית ולא בעיה פוליטית; וככזו, היא ברת פתרון, ומוטב שעה אחת קודם. עלינו מוטל לשכנע את העולם, שההשקעה הרבה ברשות הפלשתינית לא תניב לעולם את התוצאות המקוות, ויש להשקיע את המאמצים בכיוונים אחרים, באמצעות הגורמים היציבים בשטח: ישראל, ירדן ומצרים. עלינו מוטל לשכנע את העולם כי משעה ששב עם ישראל לארצו, המפתח לשלום במזרח התיכון הוא בהשלמה של הערבים עם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ובבניית מערך של שיתוף פעולה סביבתי וכלכלי - ולא בחתירה המתמדת לחיסולה, חתירה שאמנם תיכשל אך היא תובעת מהאזור מחיר דמים מיותר.
קשה מאד ללכת נגד הזרם. קשה מאד לומר אמת שמעטים מבינים אותה. אך ההיסטוריה המודרנית מלמדת אותנו שמי שיודע את האמת חייב לומר אותה בקול גדול, כי רק בכוחה למנוע את הסבל הנורא שמביאות עמן מלחמות מיותרות.
רשומות
