יום רביעי, 18 בנובמבר 2009

הכל מתמוטט?

השבוע ישבתי עם סבא שלי, ניצול שואה, מול מסכי החדשות שבישרו על כוונת הפלסטינים להצהיר על מדינה באופן חד-צדדי. סבא שלי הוא אדם שאינו מחצין את רגשותיו, הוא ראה כל כך הרבה דברים שהם פשוט חייבים להישאר אצלו בפנים. אבל כשהוא ראה את הידיעה הזאת, פניו הביעו מעט חשש. הוא לא חושש כבר על עצמו, אלא על אשתו, ילדיו, נכדיו וניניו. הוא אמר לי בקול שקט שזוהי סכנה שאין כמותה למדינת ישראל. שזה ממש יכול להביא להתמוטטות המדינה. לפי הבהלה בעיתונות בשבוע האחרון, סבא שלי הוא לא היחיד שחושש מכך.

המעניין הוא שראש הממשלה השתמש במילים דומות מאוד אמש בנאום שנשא בבסיס חיל הים. רק שהוא לא דיבר על ההכרזה החד-צדדית. הוא דיבר על גילויי הסרבנות בחטיבת כפיר. לדבריו, הסרבנות תגרום להתמוטטות המדינה והוא יעשה הכל על מנת למגר אותה. לפי הבהלה בעיתונות בחודש האחרון, נתניהו הוא לא היחיד שחושש מכך.

דווקא לא באתי להעמיד כאן באופן אבסורדי את היחס לפרשות שונות במדינה. אין לי צורך בכך, זה עולה לבד. מה שקופץ לי לאחרונה בחדשות זה בהלה הגובלת בפאניקה. כל אירוע חדשותי מסמל את קיצה של החברה, הצבא, המדינה. נדמה שאנשים אינם מוצאים את עצמם מרוב בהלה במערכת. לי אישית נראה שלאחרונה זה יותר מתמיד. איך הצליחו הפלסטינים להבהיל מדינה שלמה בעקבות מילים? מדוע ראש הממשלה ושרים רבים קפצו מיד כדי להרגיע מתוך הפאניקה שלהם? מה משמעותן של המילים עימם מאיימים הפלסטינים?

כל זה מוביל לתשובה אחת. לנו אין מילים ולכן אנו עומדים בפה אילם מול הפלסטינים. אין לנו דרך ואין לנו תכנית. אנחנו אפילו לא יודעים האם השטחים שהפלסטינים מדברים עליהם הם שלנו או לא. אנחנו אפילו לא מגמגמים, אנחנו פשוט לא אומרים כלום. אנחנו לא אומרים שאלו שטחים שלנו, אנחנו לא אומרים שזכותנו כמדינה לא להרשות למדינה נוספת לצמוח בתוכה, אנחנו לא אומרים שיש לנו תכנית אחרת, כי אין, אנחנו לא אומרים שעצם קיומם המתמיד של הפלסטינים לצידנו מהווה סכנה תמידית וקיומית שעלולה להפר את שלוותנו בכל רגע נתון. ויש עוד הרבה דברים שאנחנו לא אומרים.

אנחנו יכולים לאיים – אם תעשו ככה נעשה אנחנו לכם ככה. אנחנו יכולים לעשות נו נו נו – לא יפה מצידכם לפגוע בנו ואפילו לקרוא לגננת שתתערב. אבל אנחנו לא יכולים לעמוד על זכותנו בראש גאה ולהגיד את המילים הכי פשוטות שיכולות להיות מובן לאחרון ראשי האו"ם – זוהי מדינתנו. שפכנו עליה דם רב, ואנו מעוניינים להפסיק לשפוך אותו בהקדם האפשרי. איננו מעוניינים בעוד מלחמות, אך אם יהיה צורך בכך נילחם בכל הכח ובכל הזכות נגד הרוצים להשמידנו. אלה השטחים של המדינה הן המובטחת והן העכשווית ואיזה קו שסרטט מלך ירדן בעיפרון ירוק לפני שישים ומשהו שנה כבר לא כל כך רלוונטי עבורנו. חזרנו אל השטחים הללו ועתה הם שלנו ואנו יכולים לבנות עליהם בתים או גדר או כל דבר שנרצה בו כדי לבשר חיים. אנו לא מתנצלים יותר על קיומנו, ולא מפחדים שאחרים יצביעו עלינו באצבע מאיימת.

אולי אם היינו מעיזים להגיד את זה, אם היינו מעיזים להציב אלטרנטיבה ישראלית, אם היינו מעיזים לכופף את האצבע המופנית כלפינו אל מי שמפנה אותה, נתניהו לא היה נבהל כל כך מחוסר משמעת לאין-ערכים וסבא שלי יוכל להיות שקט ורגוע, וגם כל השאר.

יום רביעי, 4 בנובמבר 2009

ציפייה בת שישים ושתיים שנה

השבוע אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בישיבת הממשלה כי הוא מקווה שהפלסטינים יתעשתו, יסירו את התנאים המוקדמים שהציבו וישובו לתהליך המדיני. ראש הממשלה הוסיף כי ישראל עושה מאמץ מרוכז לחידוש המשא ומתן עם הפלסטינאים. "עשינו דברים שלא נעשו עד היום", אמר נתניהו, "אולם, בעוד שאנחנו עושים צעדים לפתיחת משא ומתן, אנחנו נתקלים בהצבת תנאים מוקדמים מהצד הפלסטיני, שמעולם לא הוצבו. פתיחת משא ומתן חשובה לנו, אך היא חשובה לפלסטינים לא פחות. אנחנו מחוייבים למשא ומתן, ואנחנו מקווים שהפלסטינים יסירו את התנאים המוקדמים שהם הציבו".

עם קריאת דברים אלו השבוע, תהיתי אם לצחוק או לבכות. אני מנסה להבין מי כאן יוצא החמור – התקשורת בכך שהיא ממחזרת חומרים של שישים ושתיים שנים, או שמא אנחנו, האזרחים שרוב הפעמים מסרבים להאמין, אך מדי פעם מקווים שאולי, יש סיכוי, נפתח חלון קטן של הזדמנויות, ומשהו הולך להשתנות. ואולי לא אנחנו ולא הם, אלא הממשלה אולי באמת מאמינה שעוד משפט אחד, עוד וויתור אחד, עוד שריר אחד, והצד השני ייכנע ויבין שאיכשהו משהו צריך לקרות, ואולי זו הדרך הטובה ביותר.

אני באמת מנסה להבין, האם כשנתניהו אמר את המילים האלה, הוא באמת כבר דמיין את עצמו מקבל את פרס נובל לשלום הבא. האם הוא עד כדי כך מנהיג בעל חזון ואופטימיות שמאמין שניתן להיחלץ מכל סיטואציה וכל צעד שהוא עושה מאז החל את ימיו בפוליטיקה, סולל את דרכו את טקס השלום המיוחל. האם מישהו מכל פמלייתו באמת חש כי הדרך שאותה הטווה השמאל, ואותה אימץ הימין בזרועות פתוחות/בלית ברירה (מחק את המיותר) היא היא הדרך הנכונה וכי עם תזוזה קלה לימין או לשמאל אכן יחבק אותו אבו-מאזן וגם החמאס ירוץ לחסות בצילו.

האם באמת מישהו מאמין כי הנוסחה הכושלת והבזויה הזו של שטחים תמורת שלום, שהייתה מוקצית מחמת מיאוס בראשיתה והיום היא מילה נרדפת לשלום חלומי ושגשוג כלכלי, היא הנוסחה שתציב את מדינת ישראל במקום של כבוד מול הפלסטינים ותגרום לאלו האחרונים לייחל ולרצות בהסכם יציב עמנו? האם יש אדם אחד בעולם שמאמין באמונה תמימה בכך ששטח פיזי שווה כוח למילה כתובה על דף או למחווה סמלית? האם יש מישהו שחושב שנוסחה כזו תביא יציבות ושקט לשני הצדדים או שמא דווקא הפגנת חולשה ורפיסות שבסופו של דבר תתנקם בזה שמכר את כותנתו?

אני מאמינה בבני אדם, לפחות ברובם, ועל כן איני מאמינה שנתניהו התכוון למה שהוא אמר. נתניהו החליט שהוא ממלכתי ושמרני בכל הנודע להתנהלותו המדינית ועל כן הוא לא בא לבשר לנו בשורה חדשה או לפרוץ דרך מעניינת, אלא הוא פשוט עיין בספר דברי הימים לראשי הממשלות, והעתיק-הדביק את המשפט המוצלח ביותר שהעיתונים מצטטים בתפוצה הרחבה ביותר. המשפט לא בא לבטא כלום. לא ציפייה, לא אכזבה, לא קריאת תיגר. פשוט כלום. ריק עצום המוקף בשום דבר. סתם מילים הבאות לכסות את חוסר חידושו המדיני של ראש הממשלה התורן ואת נאמנותו לראשי הממשלה בארבעים ושלוש – שישים ושתיים השנים האחרונות בכך שהוא לא קרא עליהם תיגר או הציע רעיון חדשני שבאמת יכול להוביל אותנו לפיתרון, אלא האכיל את נתינו בקש ממוחזר כמו כל הקודמים לו.

ציפייה פתטית זו אינה אמינה יותר. היא כמעט ומעולם לא הייתה. מנהיג אמיתי צריך לבחון את יסודות הדברים ולבדוק האם הם מתאימים לו. אם לא – שישרוף אותם. או לפחות ישים אותם עמוק בארון למשך תקופת כהונתו. לא ייתכן שמדינה שלמה תתלבט במי לבחור כאשר הבחירה היא בין קש לעוס זה לאחר. מנהיג אמיתי צריך לבחון דרכים חלופיות, מקוריות, יצירתיות, גם כאלה שאינן עדיין בקונצנזוס המקומי או העולמי. מנהיג אמיתי צריך לאתגר את בוחריו ולא להלעיט אותם שקרים אוויליים.

הלוואי שנזכה כבר למנהיג כזה.


מוריה תעסן (מיכאלי)