להלן מאמר מאת משה דן, פובלציסט התומך ביוזמה הישראלית. המאמר אינו נושק ליוזמה במאה אחוז מן הנקודות, אך ישנם דברים חשובים שניתן ללמוד ממנו.
הקריאות של מנהיגים ערבים פלסטינים להכרזה חד צדדית של מדינה פלסטינית צריכים לשמש קריאת התעוררות. מחדלה של ישראל להביא לידי ביטוי את זכויותיה הריבוניות הלגיטימיות על יהודה ושומרון, לב מולדתו של העם היהודי משחק לידיהם של אלה הרוצים בחורבנה של ישראל ומחליש את מעמדה הדיפלומטי של ישראל.
הכרזת ריבונות תחזק את תביעתה של ישראל לגבולות מוכרים ברי הגנה.
מדינת ישראל שהוקמה תוך כדי עימות ומאבק, מותקפת מבפנים ומבחוץ, לא ידעה מעולם שלום אמת. קווי שביתת הנשק של הפסקת האש שסוכמו בשנת 1949 לא הוכרו מעולם על ידי מדינות ערב; כוונותיהן היו להחריב את ישראל. קווים ארעיים אלה אינם ברי הגנה. וגם אינם "גבולות".
אמנם מצרים וירדן הכירו בגבולות עם ישראל בחוזי שלום, אך הגדרת גבולה של ישראל עם ירדן מתייחס מצד אחד, לקווים שנקבעו על ידי חבר הלאומים עבור המנדט על פלסטין, הקובע לכאורה שגבולה המזרחי של ישראל הוא נהר הירדן. מאידך, קובע סעיף בחוזה, "בלי לפגוע במעמדם של שטחים שהובאו תחת מממשל צבאי בשנת 1967". זה משקף את הסתייגויותיה של ירדן לגבי זכותה החוקית של ישראל על יהודה ושומרון.
סוריה ולבנון אינן מקבלות בכלל את הלגיטימיות של ישראל, ממשיכות במצב של מלחמה, ואינן מכירות גבולות כלשהן עם ישראל. על אף חוזים חתומים ו"תוכניות שלום", רוב הערבים דוחים את עצם זכות קיומה של ישראל; זה לא עניין של שטחים.
השאלה מה שייך לישראל באופן לגיטימי הפכה מסובכת יותר אחרי שישראל השתלטה על יהודה, שומרון ועזה, מזרח ירושלים ורמת הגולן בשנת 1967. אמנם ירושלים סופחה בשנת 1967 והחוק והמנהל הישראלי הוחלו על הגולן בשנת 1981, אך חלק ניכר מהפוליטיקאים, המשפטנים ואנשי התקשורת הישראלים מתנגדים להרחבת הריבונות על יהודה ושומרון.
באופן רשמי הגדירו משפטנים ישראלים את יהודה ושומרון כ"שנויים במחלוקת", ומתייחסים לשטחים אלה כאל "כיבוש איבה", מאחר והם נתפסו במלחמה. רוב הקהילייה הבינלאומית, סוכנויות ICRC, ICJ והאו"ם טוענים שישראל "כובשת באורח בלתי חוקי" שטחים אלה. על אף החוק הישראלי הקיים וחוק הבינלאומי, עמדתה של ישראל עצמה גרמה לבלבול לגבי מעמדם של שטחים אלה וזכויותיה הריבוניות של ישראל.
בלגן זה הסתבך עוד יותר עקב הסכמי אוסלו משנת 1993, סיבכו עוד יותר את המצב כיוון ישראל הכירה שבהם הכירה ישראל ב"רשות פלסטינית" – שם סמוי לאש"ף, שעודנו "הנציג הרשמי היחיד של העם הפלסטיני," ונסוגה באופן חד צדדי מחלקים גדולים של יהודה ושומרון, המתויגים "שטחי A ו-B," שבהן גרים כמעט כול הערבים הפלסטינים.
מה שגרם נזק רב יותר הוא הצעותיהם של ראש הממשלה אהוד ברק בשנת 2000 וראש הממשלה אהוד אולמרט בשנת 2007 שהציעו לרשות הפלסטינית 97% מיהודה ושומרון, נוסף ל- 3% משטח ישראלי ריבוני, לרבות חלקים של מזרח ירושלים והר הבית – בתמורה להסכם לסיום הסכסוך והתביעות נגד ישראל. הצעותיהם נדחו על ידי הפלסטינים.
חלק משטחי יהודה ושומרון נותרו בשליטה ישראלית, שטח C, שבו ממוקמים כול היישובים היהודים שהוקמו ביהודה ושומרון ("התנחלויות"), לרבות בקעת הירדן ומדבר יהודה. המתיישבים הם אמנם אזרחי ישראל, אך הם כפופים לחוק ולממשל צבאי, תחת "פקודות חירום" שעברו בירושה מהמנדט הבריטי. אמנם הוא אושר על ידי הכנסת ובית המשפט העליון, אך מצב זה מפר מושגי יסוד של זכויות אזרח ואדם ונורמות דמוקרטיות.
במקום לקדם את זכויותינו הריבוניות הלגיטימיות בשטחים אלה, מתנצלים פוליטיקאים ומשפטנים ישראלים בגינן ומתכחשים להן. יש פרשנים ועמותות אנטי ישראליות המכנים את "הכיבוש" של יהודה ושומרון על ידי ישראל "אסון מוסרי". הקהילייה הבינלאומית, לרבות ארה"ב, קוראים לנסיגת ישראל מכול השטחים "שנכבשו על ידי ישראל בשנת 1967".
ניתן לפקפק בכך שהעלאת תביעתה של ישראל לריבונות תשנה את עמדתם, אך היא לפחות תעלה נימוק חלופי לגבי שאלת היסוד למי זכות השליטה. אי הצגת תביעתה של ישראל לבעלות וריבונות ביהודה ושומרון מקשה על ישראל להצדיק את שליטתה בזכות בשטחים הנדרשים על ידי הרשות הפלסטינית.
העובדה שישראלים רבים מקבלים את הדעה המוטעית שישראל "כובשת באופן בלתי חוקי אדמה פלסטינית", מטרידה במיוחד. רבים מאזרחי ישראל אינם יודעים מהן זכויותיה ההיסטוריות והמשפטיות של ישראל בשטחים אלה – או לא איכפת להם. הם חוששים שהרחבת הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון תסכן את הדמוקרטיה הישראלית ותקומם את דעת הקהל העולמית.
הטיעונים והחששות נגד ההכרזה על הריבונות הישראלית ביו"ש מובנים סבירים:
- "לא ריאליסטי. יש מסמכים שונים – כגון החלטת מועצת הביטחון 242 והסכמי אוסלו – הקובעים שעניינים אלה יש להכריע במו"מ, ולא על ידי הכרזות חד צדדיות."
- "היחסים האסטרטגיים עם ארה"ב הם חיוניים עבורנו. הכרזה כזו תשבש אותם."
- "ראש הממשלה מנחם בגין אמר על תוכנית האוטונומיה הכלולה בהסכמי קמפ דויד משנת 1978: 'ישראל עומדת על זכותה ועל תביעתה לריבונות על יהודה, שומרון ורצועת עזה. ביודענו שקיימות תביעות אחרות, היא מתכוונת, למען הסכם השלום, להותיר את שאלת הריבונות בשטחים אלה פתוחה."'
- "אך אחת ממדינות העולם לא תכיר בצעד כזה."
אבל ריבונות איננה תחרות פופולאריות. לו הייתה כזאת, הייתה קרוב לוודאי העצרת הכללית של האו"ם מצביעה להדחתה של ישראל, בעקבות טענות הערבים שהיו שני "כיבושים לא חוקיים" – הראשון בשנת 1948 והשני בשנת 1967 – שניהם נחשבים בלתי חוקיים וישראל עצמה, מוקצה מחמת מיאוס.
על מדינת ישראל, בשם העם היהודי, מוטלת האחריות לומר את האמת: ארץ ישראל כולה, לרבות יהודה ושומרון, מהווה באופן לגיטימי -מבחינה חוקית, היסטורית- את המולדת הריבונית של העם היהודי. זהו ציון עובדה, יהיו החששות והוויתורים הפוליטיים אשר יהיו.
חובה עלינו לציין קבל עם ועולם שגם החלטתה של שממשלת ישראל לעזוב שטח בעבר אין פירוש הדבר ששטחים אלה אינם שייכים באופן לגיטימי לישראל ולעם היהודי.
מאידך, כבר הוכח פעם אחר פעם, ששליטה ישראלית היא הגורם המייצב היחיד, המחסום היחיד בפני אנרכיה והתפשטות הטרור.
הכרזה ברורה וחד משעמית של ריבונות ישראלית תביא לתיקון סטייה שמובילים אנשי ציבור בישראל ובחו"ל המתעלמים מההיסטוריה היהודית ומפרשים פרשנות שגויה את המשפט הבינלאומי. בהיותן מושתתות על החלטות חבר הלאומים, שהכיר בלגיטימיות של "פלסטין כמולדת הלאומית היהודית" וקרא "להתיישבות יהודית צפופה" בכל פלסטין המנדטורית, זכויותיה הריבוניות של ישראל הן בלתי ניתנות לערעור.
יש אמנם בימינו מוסלמים הדוחים את התביעות ההיסטוריות והמשפטיות היהודיות, אבל מוסלמים אלו מתעלמים קובע מהקביעה המפורשת בקוראן (5:20-21 ) שנותנת תוקף לריבונות היהודית: "זכור את דברי משה לעמו: 'עמי! זכרו את חסדי אללה אליהם, כאשר הקים נביאים מקרבכם, עשה אתכם מלכים, ונתן לכם את אשר לא נתן לאף אחד מהעמים. עמי! בוא אל ארץ הקודש שאללה יעד לכם, ואל תפנה עורף בחרפה, כי אז תינגפו, ותיחרבו."'
הרחבת ריבונות ישראל איננה יומרה; זו אמירה אמיתית לגבי הקשר ההיסטורי והרוחני בין העם היהודי וארץ ישראל. שיבת עם ישראל למולדתו, הקמת מדינת ישראל, והישגיה של ישראל במדע ובטכנולוגיה הם התגלמות פיסית, מוחשית של ממד רוחני עמוק – התגשמות הגורל היהודי.
הריבונות היהודית בארץ ישראל כולה היא מימוש היעוד וההבטחה של מדינת ישראל והיא מופנה לכול אחד, יהודי ולא- יהודי, השואב השראה מחזון התנ"ך.
כצעד ראשון, צריכה ישראל להתמקד בשטח C, שבו גרים 300,000 יהודים. פלסטינים ערבים, שרובם בעלי אזרחות ירדנית, יהיו חופשים להישאר כתושבים, או להעדיף אזרחות ישראלית, ולקבל את החובות הכרוכות בכך.
רבים הפרטים שיש לפרט, אך זהו עניין למועד מאוחר יותר – לאחר שעקרון הריבונות הישראלית מבוסס.
כדי לחיות בשלום, כדי לחזק את האינטרסים האסטרטגים והביטחוניים שלה, לשמור על משאבי מים חיוניים, למנוע הידרדרות סביבתית ואקולוגית מתחייב שישראל תקיים שליטה ביהודה ושומרון ותאמץ בלהט – ריבונות עכשיו!
רשומות
