ימי החנוכה המתקרבים ובאים מעלים בכל אחד שמחה/התרגשות/תמיהה/הזדהות/סלידה מהחג ההולך וקרב. אלו תמהים מדוע אלו חוגגים את החג, בעוד אלו תמהים מהו החג, ומה בעצם רוצים מהם. יש היודעים לדקלם בעל פה את מעשי החשמונאים וגבורתם, ויש התמהים האם בימנו אנו עדיין נכון להלל גבורות שכגון אלו. אם כך, מהו בעצם המכנה המשותף עמו חוגגים הכל?
רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ג
הלכה א
בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני.
הרמב"ם רואה ערך עצום בהיות המדינה תחת מלכות ישראל. מבחינתו כל הסיפור הוא האמצעי בדרך אל המטרה – כינונה של מדינת החשמונאים שעמדה תחת שלטון עצמאי יהודי כמאה שנה ועוד כמאה שנה נוספות של שלטון יהודי בפיקוח רומי. שלטון בית חשמונאי היה תקופה של עצמאות מדינית ועוצמה צבאית, אשר לא שבו במשך כאלפיים שנה לאחר נפילתם. הייתה זו תקופה של זוהר ופריחה לעם היהודי ולתרבות היהודית. תקופה של רווחה כלכלית, שנבעה מהורדת נטל המיסים ששולמו למדינות החוץ ששלטו ביהודה, ומההתרחבות הטריטוריאלית של גבולות הממלכה, כמו גם מההשתלטות על נמלים ועל דרכי המסחר. מבחינה מדינית נהגו החשמונאים לרוב כמדינאים מבריקים המבינים כי בכוחה של טריטוריה לקבע עוצמה ואורך ימים וכי דיכוי אויבים ולא התרפסות בפניהם, יביא ליציבות. כאשר החלו לזייף בערכים אלה ובערכי היהדות, כשלו עד מהרה ונחלו תבוסה איטית ומבישה לרומאים.
כך שבעצם על פי הרמב"ם, אנו חוגגים כינונה של מדינה, ולאו דווקא נס זה או אחר או מלחמת דת נגד התחלנות. אכן זהו ערך ששווה לחגוג בשבילו חג שלם ולזכור אותו מדי שנה ולכסוף אליו במשמעות נוספת לזו של חג המנגלים. ערך משותף זה מזכיר לכולנו כי עלינו לשאוף למדינה ריבונית וגאה מדי יום ביומו, ולא רק שמונה ימים בשנה. עלינו לשאוף להתרחבות טריטוריאלית ולא להצטמצמות. עלינו לשאת ראש בגאווה כנגד אויבנו ומבקשי רעתנו ולא לצאת עם זנב מקופל בין הרגליים בתומו של מבצע כביר. עלינו להכריז על גבולות מדינתנו בגאון ולא לגמגם מול אומות העולם.
ובכלל, כיצד ייתכן קיום של מדינה, החיה בצל איום מתמיד. והאיום, בדומה לתקופת המכבים, אינו דווקא פיזי, אלא בעיקר רוחני. מדינה המסכימה לקיומם של מחנות פליטים המצפים יום יום לנפילתה, היא מדינה אשר שרויה בסכנה. לאזרחי מדינת ישראל קשה להשלים עם זה שלפעמים מילים או מציאות קיומית, מסוכנות הרבה יותר מאשר טילים המכוונים אל גבול המדינה. המדינות הערביות אינן מוכנות לשקם את הפליטים כיוון שאז הם יפסיקו לאיים על מדינת ישראל. ההנהגה הפלסטינית לא מסכימה לשקם את הפליטים כיוון שזו תהיה הכרה במדינת ישראל. כל עוד הפליטים אינם משוקמים הרי שמדינת ישראל מאויימת בדיירים שאינם מכירים בקיומה, ובוודאי שאינם משלימים עמו.
הגיע הזמן להילחם על הנס אותו אנו חוגגים. להילחם על מדינה עם מלכות ישראל העומדת יציבה על בסיס רחב ואיתן. שלא מתביישת להודיע בחוצות העולם על קיומה, ובוודאי שנלחמת נגד אלו שמסרבים לראות בה עניין גמור ומוסכם. אם נמשיך כך נלך וניחלש וחלילה נאבד רוחנית ופיזית.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה